פסק-דין בתיק ע"א 003084/02

השופט אילן ש. שילה

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה מיום 12.9.02 (ת"א [נת'] 4452/97) מפי השופטת ד. בלטמן-קדראי. השאלה שעמדה לפני בימ"ש קמא הייתה כיצד יש לשערך סכום של 20,000 ל"י ששילם המשיב לידי מערערת בשנות ה-60 של המאה הקודמת (להלן: "הפיקדון"). בפסק הדין קבע בית המשפט שעל המערערת לשלם למשיב את הפיקדון כשהוא צמוד למדד ונושא ריבית שנתית צמודה בשיעור 4% מהמועד שבו שולם.

העובדות

1.      (א)          המערערת היא בעלת זכויות בתחנת דלק בנתניה שהותר לה להשכיר לאחרים

את הזכויות בחנויות ובמשרדים הנמצאים בתחנה. המערערת באה בנעליה של שותפות "צומת נתניה" שקדמה לה בבעלות על הזכויות הללו.

(ב)                     בשנת 1961 כרתו אמו המנוחה של המשיב (שהוא יורשה) (להלן: "המנוחה") ושותפות "צומת נתניה" חוזה שכירות שעל פיו שכרה המנוחה מהשותפות מזנון בתחנת הדלק ושילמה לה סכום של 20,000 ל"י (בשני תשלומים שווים של 10,000 ל"י כל אחד-  האחד בשנת 61' והשני בשנת 64') הוא הפיקדון. במשך השנים שבו בעלי הדין וחתמו על הסכמי שכירות שבהם האריכו מפעם לפעם את תקופת השכירות. בהערת אגב נציין שאין אנו רואים צורך להבחין בין בעלי הדין הנוכחיים לבין קודמיהם, ולפיכך נתייחס להלן רק לבעלי הדין הנוכחיים.

(ג)                       חוזה השכירות משנת 64' קבע בהאי לישנא:

" א.      המחזיקה [המשיבה] מתחייבת בזה להפקיד ביד השותפות סכום של 20,000 ל"י (עשרים אלף לירות), לא יאוחר מיום 1.10.64. השותפות תהיה רשאית להשתמש בפיקדון הנ"ל, כפי שתמצא לנכון ולראוי, אולם יהיה עליה להחזיר למחזיקה בנסיבות המפורטות בסעיף 4 לעיל [במקרה של אי הארכת השכירות]  וכן במקרה והחברה תפסיק את חזקתה של המחזיקה במזנון ותגרום לביטול זכויותיה עפ"י חוזה זה.

ב.         על אף האמור בפסקה (א) דלעיל, הרי הסך 20,000 ל"י ישמש עירבון ובטחון ביד השותפות להחזרת המזנון, הציוד והמכשירים, המפורטים ברשימת האינונטר, במצב תקין ושלם בהתאם להוראות חוזה זה"

(ד)           בחוזים מאוחרים יותר (מיום 22.1.68 ומיום 8.1.80) הזכירו הצדדים את הפיקדון בציון סכומו - 20,000 ל"י - ושבו והסכימו שהמערערת תהא רשאית להשתמש בו כרצונה אך יהיה עליה להחזירו למשיב בעת פינוי המזנון. גם בחוזים אלו לא הורו הצדדים דבר באשר לריבית או הפרשי הצמדה על סכום הפיקדון.

2.         ההליכים ופסק הדין

(א)          בשנת 97' הגישה המערערת תביעה לבית משפט קמא ובה עתרה לסילוק ידו של המשיב מהמזנון. המשיב התגונן בטענה שבתשלום הפיקדון הוא רכש זכויות של דייר מוגן במזנון ולפיכך אין לפנותו. בית משפט קמא קיבל את טענתו ודחה את תביעת הפינוי.

(ב)           בערעור שהגישה המערערת לבית משפט זה (ע"א 2375/00) פסק בית המשפט (ס"נ השופט גרוס והשופטות קובו ורובינשטיין) שהפיקדון לא היה דמי מפתח ולפיכך לא עמדה למשיב הגנה נגד תביעת הפינוי. בית המשפט יצא מנקודת הנחה שהמשיב זכאי להחזר הפקדון כתנאי לפינוי אך לא דן בשאלה כיצד יש לשערך את הסכום שעל המערערת להחזיר למשיב עם הפינוי, והחזיר את הדיון לבית משפט קמא " אך ורק לשם קביעת סכום הפיקדון שעל המערערת להחזיר למשיב עם פינוי המושכר". 

(ג)           מששבו הצדדים לבית משפט קמא הודיע ב"כ המערערת: " הנקודה היחידה שבמחלוקת היא שאלת הריבית. לגבי הצמדה אין מחלוקת זה עניין של עידכון מדדים ... אני סבור שניתן לסיים את התיק בסיכומים בכתב בשאלת הריבית" (עמ' 1 לפר' מיום 2.5.02).  

(ד)           בית משפט קמא נענה להתנגדותו של ב"כ המערערת והחליט שמאחר והראיות כבר נשמעו הקביעה על " אודות סכום הפיקדון תהיה בהכרח אך ורק על פי טיעון משפטי". לפיכך הורה בית משפט קמא על סיכומים בכתב, ולאחר שאלו הוגשו נתן את פסק דינו.

3.         פסק הדין נושא הערעור

(א)          בית משפט קמא סקר את החוזים שעל פיהם הופקד הפיקדון מלכתחילה (החוזים משנת 61' ומשנת 64') ואת החוזים המאוחרים יותר מהשנים 68' ו-80' והחליט ליישם את ההלכה שנפסקה בפרשת אתא (ע"א 554/83 " אתא" חברה לטכסטיל בע"מ נ' עזבון המנוח יצחק זולוטולוב ז"ל ואח', פ"ד מא (1) 282).

בית המשפט עמד על התקופה הארוכה שבה היה הפיקדון בידי המערערת, על הנסיבות של העדר אינפלציה, או של אינפלציה בשיעורים נמוכים באופן יחסי בעת הפקדת הפיקדון, ועל כך שלא נמצאה בהסכמי השכירות התייחסות להצמדת הפיקדון למדד או לצבירת ריבית בגינו.

(ב)           אין חולק שבפרשת אתא קבע החוזה שהפיקדון יישא ריבית (אם כי לא אמר דבר על הפרשי הצמדה), ולא כך היה בענייננו; אף על פי כן סבר בית המשפט ששיערוך נכון של סכום הפיקדון משמעו הוספת ריבית על הפרשי ההצמדה וכדבריו:

" סברתי כי משמעותו של שערוך לכספים שהופקדו עת כה ארוכה ועמדו לשימוש התובעת, מחייבת הן את פסיקת הפרשי הצמדה והן פסיקת ריבית בשיעור 4%".

בפסיקתו הפנה בית משפט קמא גם לעמדתו של ב"כ המערערת " בגלגולו הקודם של תיק זה כאשר ... הצהיר כי התובעת נכונה לשלם לנתבע את מלוא הפרשי ההצמדה והריבית על הפיקדון" (עמ' 7 לפסק הדין).